כשהתבוננתי בחברותי בקינאה

 

כל חיי גדלתי בבית דתי ציוני.

במשך שנים ארוכות הייתי קמה בבוקר, לובשת את החצאית ואת החולצה עם השרוולים באורך הראוי, מתפללת שחרית , ניגשת לשיעורי התנ"ך והתושב"ע בהם נדרשתי לעשות 5 יחידות, חניכה בתנועת בני עקיבא, מקבלת את השבת ומבדילה בין קודש לחול.

אפשר לומר שניהלתי את חיי כסדרם כמו כל נערה דתייה, מלבד עניין אחד;

לא הרגשתי שום חיבור אמיתי לכל הפעולות המאד יומיומיות אשר כה הורגלתי לעשותם.

חוסר החיבור גרם לי תסכול עצום.

בחברה בה גדלתי ישנה אקסיומה מאד ברורה- אם אינך דתי הינך בהכרח אדם פחות טוב, והדבר האחרון שייחלתי לעצמי היה שהחברה תתפוס אותי כך, או גרוע מזה- שאתפס טובה פחות בעיני עצמי.

ואז התחיל המאבק. מאבק עמוק וממושך. המאבק להשבת כל הטוב והישר אל חיקי.

שהרי אם איני חשה חיבור לדרך הטובה- כנראה איני עושה דבר מה באופן הנכון.

לא אשכח לעולם את תפילות השחרית באולפנה בה למדתי, בהן התבוננתי בקנאה רבה בחברותיי לכיתה- מלמול התפילה, עצימת העיניים וההתנדנדות מצד לצד, קדימה ואחורה- אשר יצרו תחושה של אקסטזה רוחנית כבירה. אותו חיבור רוחני אשר כה השתוקקתי אליו.

אולי איני עוצמת עיניים מספיק חזק? אולי אתנדנד יותר? אולי אומר את מילות התפילה בקול?

את הכל ניסיתי. בוקר אחר בוקר. אך דבר לא השתנה. הטקסט נשאר אותו טקסט מנוכר.

תחושת התסכול רק הלכה וגברה בשיעורי התושב"ע, בהם מצאתי עצמי משננת הלכות רבות ותוהה מדוע כל הדברים החשובים הללו, אבני היסוד של היהדות, אותם אנו מקפידים לקיים קלה כבחמורה- נראות בעיני כדבר אשר פספס את העיקר.

את לימודי סיימתי עם תחושות קשות. הקונפליקט הגדול בחיי נותר חשוף ואני הרגשתי טובה פחות. הרבה פחות.

באופן מקרי ביותר, עם תום הלימודים, מצאתי את עצמי דוחה את שירותי הצבאי ומתחילה ללמוד כחניכה במדרשה למנהיגות חברתית "עין פרת" בכפר אדומים.

המדרשה הינה מכינה קדם צבאית אשר משלבת בין לימודים בתחומים שונים  ועשייה חברתית. אך מה שבעיקר מאפיין את המדרשה היא האידיאולוגיה שעומדת בבסיסה- חיים משותפים- חילונים לצד דתיים.

לראשונה בחיי ישבתי עם קבוצת אנשים והרגשתי שאיני טובה פחות מהם.

לראשונה בחיי ראיתי כיצד הוערכתי על פ י מי שאני ולא על פי מידת אורך החצאית שלי.

לראשונה בחיי הרגשתי הילה.

 

נעים מאד, אני הילה.

אינני אדם דתי, אך מלאת אמונה בעם ישראל ובסיפור המופלא של העם היהודי.

אינני שומרת תורה ומצוות, אך מאמינה גדולה בארץ ישראל.

היום אני יכולה לומר זאת בביטחון ובשלמות.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם